פרק חמישי: הפסקות

הפסקות (תיקונים – 5, 9)

20. (א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות; ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות.
(ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות.
(ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעובד נדרש ע”י מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה.
(ד) עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו; זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצרכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד.

הפסקות – מקום עבודה – הגדרה – חובת ההוכחה
עובדות: סדר עבודתו של העובד היו כלהלן: בדרך כלל היה העובד מפסיק עבודתו, תוך המשמרת, פעמיים לסעודה. לעיתים היה סועד ב”וימפי” הנמצא סמוך לאולם הנוסעים בנמל התעופה בן-גוריון. לעיתים היה אחד מחבריו מביא לו מזון מאותו “וימפי”, לעיתים היה סועד בחדר האוכל של המעבידה בנמל ולעיתים היה מוזעק לחזור לעבודה באמצעות הטלפון שבחדר האוכל. היו ימי משמרת בהם לא הפסיק העובד עבודתו כלל. תביעת העובד, בבית הדין, היתה לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות כיוון שלא ניתנה לו הפסקה למנוחה ולסעודה. בית הדין האזורי קבל את תביעת העובד. המעבידה ערערה לבית הדין הארצי ובית הדין הארצי קבל את הערעור ודחה את תביעת העובד.

פסק:
(א) “מקום עבודה” בסעיף 20(ג) אין פירושו “המפעל” אלא פירושו קרוב יותר ל”סדנה” קרי – למקום אשר “תהליך העבודה, הפעלת הציוד או השימוש בו” מתבצעים בפועל על ידי העובד (ס’ 2(ג)2).
(ב) השאלה, אם בזמן ההפסקה “עמד העובד לרשות העבודה” איננה רלבנטית לענין סעיף 20(ג) לחוק, וזאת לאור ההגדרה שבסעיף 1 לחוק, לפיה אמנם כולל הדיבור “שעות עבודה” את “הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה”, אך איננו כולל “הפסקות על פי סעיף 20”.
(ג) נקבע, כי “מקום העבודה” של העובד היה ה”סדנה” או “בית המלאכה” שבו ביצע העובד בפועל את עבודת התחזוקה ואותן פעמים שבהן הלך התובע מ”מקום עבודתו” ל”וימפי” או למסעדה בנתב”ג, לא יבואו במנין “שעות העבודה”. באשר למקרים בהם הוזעק העובד לחזור לעבודתו או שלא הפסיק עבודתו כלל, הרי משלא עלה בידי העובד להוכיח את מספר הפעמים שארע כך נתקבל ערעור המעבידה ותביעת העובד נדחתה.
דב”ע מב/3-70, אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ נגד דוד סיטבון – ניתן ביום 1.8.84.
ראה גם: דב”ע ל”ח/4-10, בפרק: חוק חופשה שנתית, ס’ 4, להלן.

הפסקות – חובת הראיה – משמעות המונח “נדרש” – מבחן
פסק:
(א) מלשון ההגדרה של “שעות עבודה”, בסעיף 1 לחוק, לפיה ההפסקות על פי סעיף 20 מוצאות מכלל “שעות עבודה”, ברור כי המוציא מהכלל עליו הראיה (ס’ 3).
(ב) הדיבור “נדרש” בסעיף 20(ג) לחוק, בא ללמד שלא די בכך שהעובד קבע, על דעת עצמו, שנוכחותו הכרחית לתהליך העבודה, אלא שהנוכחות צריכה להיות על דעת המעביד (ס’ 3)
(ג) המבחן הוא, אם מותר היה לעובד לעזוב את המקום – אם אסור היה משמע כי נדרש, מכללא, להשאר (ס’ 3).
דב”ע לו/2-23, מיקי אינדיג נגד חברת שירותי הארחה קאונטרי קלוב בע”מ – ניתן ביום 14.2.77.

הפסקה הנמשכת חצי שעה או יותר – משפט פלילי – תביעה אזרחית
פסק:
(א) כאשר מעביד מתגונן במשפט פלילי על כך שלא הרשה לעובד “לצאת מהמקום שבו הוא עובד”, בעת ההפסקה הסטטוטורית ובזאת הפר את החוק, יהא עליו להוכיח, כי “נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו” (ס’ 1(ב)).
(ב) לא כן בתביעה אזרחית, בה אין חשיבות לכך על מה ולמה נדרש העובד על-ידי מעבידו להשאר במקום העבודה. התוצאה האזרחית היחידה היא: שייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה (ס’ 1(ב)).
דב”ע שם/3-37, שם/3-48, אל-על נתיבי אויר בע”מ נגד דוד סיטבון – ניתן ביום 23.2.81.

הפסקה העולה על 3 שעות – שעות עבודה
עובדות: העובד הועסק בידי הנתבע כנהג משאית. עבודתו היתה איסוף ירקות והובלתם לשוק הסיטונאי בת”א. את עבודתו היה התובע מתחיל פעמיים בשבוע בצהריים ומסיימה לעיתים לאחר חצות. העובד תבע, בין השאר, כי זמן ההפסקה העולה על 3 שעות יחשב כחלק משעות העבודה.

פסק:
(א) בסעיף 20(ב) נאמר שהפסקה “לא תעלה על שלוש שעות” אך אין הוראה זו הופכת את השעה הרביעית, במקרה של הפסקה בת ארבע שעות, לשעת עבודה (148).
(ב) תביעת העובד נדחתה (148).
דב”ע לב/2-11, אחמד פאיד חג’יראת נגד זכריה חצרוני, פד”ע ד 145.

הפסקה בין יום עבודה למשנהו

21. בין יום עבודה למשנהו תחול הפסקה של שמונה שעות לפחות.

עבודת לילה (תיקונים – 7)

22. (א) מפעל שעובדים בו במשמרות, לא יועבד בו עובד בעבודת לילה יותר משבוע אחד בתוך שלושה שבועות.
(ב) בשנים 1991, 1992, ו-1993 יראו כאילו בסעיף קטן (א) במקום “בשבוע אחד” נאמר “משני שבועות”.

משמרות – עבודה במשמרת לילה – חוזה בלתי חוקי – שכר
עובדות: העובד הועסק ע”י המעבידה בתחנת דלק, שפעלה 24 שעות ביממה, בעבודת לילה בלבד. העובד הסכים לכך בעת קבלתו לעבודה. לאחר שהעובד נחבל במהלך שלושה מקרי שוד, שארעו בעת עבודתו, בקש העובד לסדרו לעבודת יום. משסרבה המעבידה לבקשתו לא חזר לעבודה והתפטר מעבודתו. העובד תבע, בין השאר, שכר עבודה בגין התקופה מאז רצה לשוב לעבודה ועד להתפטרותו.

פסק:
(א) חוזה עבודה בהיותו מחייב עבודה שכולה במשמרת לילה, במפעל שבו עובדים במשמרות, הוא בלתי חוקי ובית הדין לא יעשה לאכיפתו (360).
(ב) אין העובד שותף לאותה “אי חוקיות” והוא זכאי למלוא התמורה ולכל גמול בעד עבודתו (360).
(ג) מאידך אין עובד יכול לבוא ולטעון, כי העבודה היחידה שנתקבל אליה אסור למעביד להעבידו בה, ולכן חייב המעביד לספק לו עבודה אחרת, וכל עוד שמוכן הוא לעבודה אחרת מגיע לו שכר (360).
(ד) תביעת העובד לשכר עבודה נדחתה.
דב”ע לד/3-42, וילהלם שיל נגד תחנת דלק בת-ים בע”מ, פד”ע ה 356.
ראה גם: פרק: שכר עבודה – 1. זכאות לשכר – ה. חוזה הנגוע באי חוקיות, להלן; בג”צ 165/63, יעקב הרפז (פינברג) נגד הממונה על גביית השכר ואח’, פ”ד יז 2585.

משמרות – משמרת לילה – שכר – תנאי בחוזה העבודה – שינוי חד צדדי
עובדות: משך 9 שנים הועסק העובד במשמרת הלילה בלבד. המעבידה החליטה לשנות את סדרי העבודה והעובד שובץ במשמרות היום. כתוצאה מכך חלה פגיעה ממשית בהכנסתו של העובד. העובד תבע את המעבידה בבית הדין האזורי, לשלם לו את השכר שהיה משתלם לו אילו הועסק במשמרת לילה בלבד. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העובד. ערעור המעבידה לבית הדין הארצי נדחה.

פסק:
(א) אחרי כתשע שנות עבודה במשמרת הלילה וקבלת התוספת המיוחדת לעבודה זו נוצר תנאי בחוזה העבודה של העובד שלא יפסיקו לשלם לו את התוספת על-פי החלטה חד צדדית (324).
(ב) משכפתה המעבידה על העובד לעבוד רק במשמרת הלילה ובכך התרגל העובד להכנסה קבועה, אין לשנות באופן חד צדדי רכיב שהיה קבוע בהכנסתו של העובד (324).
(ג) נקבע, כי על המעבידה לשלם לעובד עבור עבודת משמרת לילה למשך שנה (324).
דב”ע (ע”ע) 300353/97; 350103, מדינת ישראל נגד משה נהרי, פד”ע לה 318, בעמ’ 326.
ראה גם: דב”ע (עע) 350/03, מדינת ישראל – משרד העבודה והרווחה נגד אברהם גרינשפן ואח’ – ניתן ביום 24.4.06

משמרות – שעות נוספות ללא היתר – העסקה בניגוד לחוק – חוסר תום לב של המעביד – פקודת הנזיקין – הפרת חובה חקוקה
פסק:
(א) גישת פסקי הדין בדב”ע (עע) 300353/97 ו-350103 הנ”ל, כי העסקה שלא כדין מקימה לעובד זכות לתשלום פיצוי כספי למרות שביטול אותה צורת העסקה אסורה היתה מחויבת על פי דין; גישה זו אינה ראויה. לא הפסקת ההסדר הלא חוקי של העסקה במשמרת לילה, בניגוד לחוק, מזכה בפיצוי אלא עצם העסקה הלא חוקית במשך שנים במשמרת לילה היא המזכה בפיצוי (5(ז)).
(ב) בהנהיגו במשך שנים סבב משמרות לא חוקי, בהן עבדו העובדים משמרות לילה ברציפות, פעל המעביד בחוסר תום לב, שלא על פי נורמת ההתנהגות הראויה כמתחייב מהדין של יחס המעביד לעובדיו. אותה התנהגות חסרת תום לב היא המזכה את העובדים בפיצוי ולא הפסקתה על פי דין. ככל שמדובר בהעסקה לתקופה ארוכה יותר של ניצול העובד מעבר לשעות יום עבודה, כקבוע בחוק, והפיכת יום העבודה ל”לילה של יום מפרך”, כך הפיצוי בגין חוסר תום לב צריך להיות גבוה יותר. בהפסיקה את ההסדר העסקה האסור, הפעילה המדינה כראוי את פרוגרטיבת הניהול שבידה, ואין לומר, כי בהפסקת סבב המשמרות האסור פגעה המדינה בזכות קנויה של העובד להעסקתו באופן המנצלו בניגוד לדין, כך שהוא זכאי לפיצוי בגין זאת (5(ז)).
(ג) אין מקום לאבחנה בין העסקה בשעות נוספות להעסקה במשמרות לילה. אין לאבחן גם בין העסקה ללא היתר בשעות נוספות להעסקה ללא היתר באופן קבוע במשמרות לילה. בשני המקרים, וללא כל קשר לשאלת הגמול בגין אותה העסקה, זכאי העובד שהועסק שלא כדין, לפיצוי על התנהגות חסרת תום לב של המעביד, שהעסיקו באופן קבוע ברצף מאמץ, מעבר למותר ובשעות שאינן מיועדות באופן טבעי לעבודה. מעבר לתכלית הסוציאלית של הגנת הדין על שעות עבודת העובד, יש באמור גם שימת סייג לניצול המעביד את שעות עבודת העובד מעבר לשעות הרגילות, ואבחנה מוצדקת בין המעביד הפועל על פי דין ובהיתר, למעביד המפר אותו (5(ח)).
(ד) את הפיצוי בגין העסקה לא חוקית, אפשר שניתן לבסס גם על סעיף 63 לפקודת הנזיקין – הפרת חובה חקוקה, בדומה להפרת פקודת הבטיחות בעבודה. על כל פנים שאלת שיעור הפיצוי על פי עילת חוסר תום הלב, או הפיצוי הנזיקי, צריכה להיחרץ, בעיקרו של דבר, לא על פי שכר העובד, כי אם על פי מידת ניצולו בניגוד לחוק על ידי מעבידו לרבות עוגמת הנפש והכאב והסבל שניתן להניח שנגרמו עקב כך (5(ט)).
דב”ע (עסק) 1016/04, 1015, הסתדרות העובדים הכללית החדשה אגוד עובדי הדפוס התקשורת והאמנות ועד עובדי הדפוס נגד ידיעות אחרונות בע”מ ואח’ – ניתן ביום 15.1.08.

תנאי בחוזה עבודה – חוזה לא חוקי – התערבות בחוזה מכח ס’ 31 לחוק החוזים (חלק כללי) – שיקול דעת
פסק:
(א) (אגב אורחא) במקרה שנדון בדב”ע (עע) 300353/99 הנ”ל בו מדובר בחוזה לא חוקי (העסקה במשמרת לילה בלבד) היה מקום להפעיל שיקול דעת כאמור בס’ 31 לחוק החוזים (חלק כללי). סעיף הנותן בידי ערכאה שיפוטית שיקול דעת להתערב, כאשר חוזה בטל בגין אי חוקיות או משום שהוא נוגד את תקנת הציבור, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון.
(ב) החוזה בין המדינה לבין נהרי, התובע בדב”ע (עע) 300353/99 הנ”ל, אכן נכרת והיה מקום לאוכפו על המדינה באופן שהיא תמשיך לקיימו. אלא שהיה מקום להפעיל שיקול דעת האם לחייבה להמשיך ולשלם את מלוא השכר וזאת מטעמים שמן הצדק, כפי שקובע ס’ 31 לחוק החוזים (חלק כללי).
דב”ע (עע) 200/03, שלמה גרמה נגד המועצה הדתית אזור – ניתן ביום 14.10.04.
ראה גם: פרק: הסכמים קיבוציים – 1. כללי – 3. פסילת הוראות – ס’ 31 לחוק החוזים (חלק כללי), להלן.

עבודת לילה – תמורה מיוחדת – משמרות
פסק:
(א) חוק שעות עבודה ומנוחה אינו קובע כל תמורה מיוחדת עבור עבודה בלילה. כל אשר קובע אותו חוק, בסעיף 2(ב) שבו, שבעבודת לילה “לא יעלה יום עבודה של שבע שעות עבודה” (106).
(ב) כל הנוגע לשכר עבודה, המשתלם בעד עבודה בלילה או בעד עבודה במשמרות, נשאר בתחום המשא ומתן הקיבוצי או החוזה האינדיבידואלי (106).
דב”ע מח/2-13, עזרא לוי נגד שרותי תעופה בע”מ, פד”ע כ 103.

היתר בדבר הפסקות (תיקונים – 5)

23. שר העבודה והרווחה רשאי להתיר סטיה מהוראות הסעיפים 20 ו-22, אם נראה לו שסדרי העבודה או שתפקידו או טובתו של העובד מחייבים או מצדיקים זאת וכן לגבי מי שאינו מסכים לעבוד בימי המנוחה השבועית, על פי האמור בסעיפים 9ג או 9ד. הוראות הסעיפים 14(א) ו-15 חלות על היתר על פי סעיף זה.