זכאות לשכר ופיצויים על הפרת חוזה עבודה

חלוקת משרדים – שינוי תארים

עקב החלטת הממשלה באישור הכנסת (26.3.03) לחלק את משרד העבודה והרווחה ולאחד את חלקו עם משרד התעשיה והמסחר יעבור תחום העבודה למשרד המסחר והתעשיה, אשר ייקרא “משרד התעשיה המסחר והתעסוקה (פורסם בי”פ 5175, כ”ח בניסן התשס”ג 30.4.2003, עמ’ 2084). בכל מקום בחיקוקים שבפרק זה בו מובא התואר “שר העבודה והרווחה” יבוא במקומו התואר “שר התעשיה המסחר והתעסוקה, (פורסם בק”ת 6239, י”ג באייר התשס”ג 15.5.2003, עמ’ 708 – תוקף מיום 27.4.03).

א. שכר ראוי, שכר היחיד

(ס’ 414 ו-425 למג’לה)
ראה חוק לביטול המג’לה התשמ”ד-1984
(ספר החוקים התשמ”ד, עמ’ 156)

שכר ראוי

414. שכר ראוי הוא השכר שנקבע על פי שומת מומחים שאין להם נגיעה בדבר.

שכר ראוי – הלכה פסוקה – העדר חוזה – שכר מינימום
פסק:
(א) מכוח ס’ 1 לחוק יסודות המשפט, תש”ם-1980 מותר לנהוג על פי ההלכה הפסוקה, בסוגיית השכר הראוי, ולהביא עדויות חיצוניות בדבר שכרו של עובד במקצוע מסויים (136).
(ב) שעה ששוררים יחסי עובד ומעביד וגובה השכר לא נקבע בין הצדדים, כך שהעובד זכאי ל”שכר ראוי”, חייב המעביד לשלם לו, במועד, את שכר המינימום שאם לא יעשה כן – צפוי הוא לחיוב בפיצוי הלנה ויתכן אף לפיצוי הלנה מוגדל (136).
דב”ע נא/2-5, וילס ורהייס נגד פייבר שמואלי, פד”ע כג 133.
ראה גם: דב”ע נד/1-1, בפרק זה – 3. חוק שכר מינימום, ס’ 2, להלן.

שכר ראוי – קביעה – נטל ההוכחה
פסק:
נטל ההוכחה בדבר קביעת שכר ראוי מוטל כל כולו על העובד התובע (ס’ 6(ז)).
דב”ע נג/3-68, דרור צורף נגד שטיחי שומרון בע”מ – ניתן ביום 7.9.93.

זכאות – הסכם עבודה ללא תנית שכר – שכר ראוי – דמי ניהול
פסק:
הסכם עבודה שאין בו תנית שכר לאו הסכם עבודה הוא ועל כן יש לאמוד את שכרו הראוי של העובד, לרבות את דמי הניהול אשר לו הוא זכאי, במיכלול הנסיבות (ס’ 16).
דב”ע נג/3-204, עזרא כהן נגד אהרון קריסטל, חברה קבלנית לעבודות צבע בע”מ (לא פורסם).
ראה גם: ע”א 365/54: 369/54, נחום נגד איון וערעור נגדי, פ”ד יא 1612, בעמ’ 1619;דב”ע (עע) 162/05, אגודת הסטודנטים בטכניון, עמותה רשומה ואח’ נגד משה ברמק בפרק זה ב. זכאות לשכר – חוזה עבודה – חתימה – נושאי משרה בגוף דו-מהותי, להלן (עיד’-33).

העדר חוזה – דרך קביעת השכר
פסק:
(א) שכר ראוי הוא השכר שנוהגים לשלם באותו מפעל, או במפעל דומה באותו ישוב, בעד עבודה, כשמביאים בחשבון נתונים אישיים (מצב משפחתי ילדים) (325).
(ב) שכר ראוי בא מהמג’לה באותם המקרים שבין הצדדים לא נעשה כל חוזה בנוגע לשכר. במשטר יחסי העבודה בישראל יבוא שכר ראוי רק באותם המקרים שלא נערך כל חוזה, בין במפורש ובין מכללא, בין אינדיבידואלי ובין קיבוצי שחל על הצדדים בין בנקיבת סכום ובין תוך התייחסות לתעריף או למערכת שכר אחרת (325).
דב”ע לה/1-1, ישראל פפה שוילי נגד צבי סולוביצ’ק, פד”ע ו 323.

שכר היחיד

425. שכיר – היחיד זוכה בשכר עם היותו מוכן ומזומן למלאכה בתקופת השכירות, ולאו דווקא משעבד בפועל. ואולם אין לו לסרב לעשות את המלאכה. סרב, אינו זוכה בשכר.

זכאות לשכר – תקופת נסיון – תקופת עבודה – תיקון העולם
עובדות: בין העובד למעבידים נכרת חוזה עבודה בתוקף מיום 1.10.93, זאת לאחר תקופת נסיון. העובד תבע מאת המעביד לשלם לו שכר עבודה בעד תקופת הנסיון. בית הדין האזורי נעתר לתביעת העובד. ערעור המעביד לבית הדין הארצי נדחה.

פסק:
(א) ככלל, העסקת אדם בעבודה ללא תמורה גובלת בניצול, והיא מנוגדת לנורמה משפטית וחברתית תקינה. תקופת נסיון היא, ככלל, תקופת עבודה, שבה המעסיק בוחן את עובדו, והעובד גם הוא בוחן את מהות העבודה ומקום העבודה בו הוא מועסק. תנאי העבודה בתקופת נסיון גם הם נקבעים בהסכמה בין הצדדים (ס’ 3).
(ב) מעסיק הקובע, כי בתקופת נסיון לא יקבל המועסק על ידו כל תמורה פוגע בנורמה הבסיסית המקובלת, לפיה על עבודה צריך שתהא תמורה בצידה. תיקון העולם אינו יכול לעודד ולו בעקיפין עבודה ללא תמורה. פירצה בעניין זה במקרה פלוני, אפשר שתורחב למקרה אלמוני, ונמצאנו עלולים לפגוע בנורמה הבסיסית, לפיה אין עבודה ללא תמורה (ס’ 3).
דב”ע (עע) 300018/98, א.ו.ב.א מהנדסים בע”מ ואח’ נגד אלון נוי – ניתן ביום 15.1.02.
ראה גם: בפרק זה: 3. חוק שכר מינימום, ס’ 2 -דב”ע (עע) 1054/01 – אשר טוילי נגד יצחק דהרי, להלן; פרק תעסוקה – 1א. חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס”ב-2002, להלן.

זכאות לשכר – תקופת נסיון – שכר נקוב – תכלית תקופת הנסיון
עובדות: העובד נענה למודעה בעיתון, שפרסם המעביד, בה נקבע שיעור השכר. העובד נתקבל לעבודה, לתקופת נסיון, של קידום מכירת פוליסות ביטוח. בידי העובד לא עלה למכור פוליסות ביטוח בתקופה בה עבד. המעביד סרב לשלם לעובד שכר עבודה. בית הדין האזורי חייב את המעביד לשלם לעובד שכר עבודה בשיעור שננקב במודעה. המעביד ביקש מבית הדין הארצי רשות לערער על פסק הדין ובקשתו נדחתה.

פסק:
(א) משפט העבודה אינו מכיר מעמד של “עובד על תנאי” שבתקופת הנסיון אינו זכאי לשכר כלל (ס’ 4).
(ב) עובד בתקופת נסיון הוא עובד לכל דבר הזכאי לשכר, וכל תכליתה של תקופת הנסיון היא ליצור מסגרת של זמן להיכרות הצדדים ולהסתגלות של המעביד והעובד כאחד (ס’ 4).
(ג) נקבע, כי העובד התקבל לעבודה על סמך הצעה פומבית שתשלום השכר היה חלק מרכזי ובולט בה (ס’ 5).
דב”ע (ברע) 1387/01, משה להט נגד “שיר” סוכנות לביטוח נגד מוטי גל – ניתן ביום 10.3.02.

מוכן ומזומן למלאכה – זכאות לשכר – הלכה פסוקה
פסק:
זכאות העובד לשכר קמה שעה שהיה מוכן ומזומן לבצע את עבודתו, ולאו דווקא שביצעה בפועל. כך היה הדין מכוח החוק החרות טרם ביטול המג’לה (סעיף 425) והפך חלק מהדין מכוח ההלכה הפסוקה (446).
דב”ע מז/3-10, זכריה טרוסט ואח’ נגד מדינת ישראל ואח’, פד”ע יח 442.

מוכן ומזומן למלאכה – התייצבות לעבודה – נכונות מוצהרת
פסק:
“התייצבות לעבודה” פירושה התייצבות פיזית לעבודה, מקום בו סביר, כי העובד יתייצב במקום העבודה; בכל מקרה אחר – די בנכונות מוצהרת לעבוד (498).
דב”ע תשן/3-32, בני קונפורטי נגד התאגדות לתרבות גופנית “הפועל”, פד”ע כא 497.

מוכן ומזומן למלאכה – אותה מלאכה
פסק:
משנאמר שעובד המוכן לעשות עבודתו זכאי לשכר – אף אם לא ניתן לו לעבוד – הכונה להיותו מוכן לעשות בעבודה שבה עשה תמול שלשום ומצפים שיעשה בה גם ביום בעדו הוא תובע את השכר (112).
דב”ע לה/2-6, גבריאל צלאל נגד “אורט” ישראל, פד”ע ז 100.

מוכן ומזומן למלאכה – אותה מלאכה – משמרות
פסק:
משלא היה העובד מוכן להמשיך לעבוד בעבודה שבה עבד ולה נתקבל – מתן שירות בתחנת דלק בשעות הלילה – לא היה מוכן ל”עבודתו” ועל כן לא זכה בשכר אשר לו זוכה עובד המוכן לבצע את עבודתו, אך הדבר נמנע בעדו (360).
דב”ע לד/3-42, וילהלם שיל נגד תחנת הדלק בת-ים, פד”ע ה 356.
ראה גם: עובדות ופסק בפרק: חוק שעות עבודה ומנוחה – חוק שעות עבודה ומנוחה ס’ 22, לעיל.

מוכן ומזומן למלאכה – מכסת מינימום – עבודה בפועל
פסק:
(א) דין הוא, כי עובד המוכן ומזומן לעבודתו זכאי לשכרו אף אם אין מעבידו מספק לו עבודה. כל זאת כאשר קיימת חבות של המעביד לשלם לעובדו שכר בין אם עבד בפועל אם לאו (ס’ 5).
(ב) עובד שהועסק לפי שעות וקבל את שכרו בהתאם לעבודתו בפועל, מבלי שהוכח שהיתה הסכמה במפורש או מכללא בדבר “מכסת מינימום”, זכאי לשכר בעד עבודה בפועל בלבד (ס’ 5).
דב”ע נא/3-32, יופה גריגורי נגד עירית לוד (לא פורסם).

מוכן ומזומן למלאכה – תקופת ההודעה המוקדמת
עובדות: העובד הודיע, כי הינו מתפטר לסוף החודש. לאחר מכן אמר מנהל העבודה לעובד “קח את הדברים ואתה יכול ללכת הביתה”. מכח ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים חייב היה העובד ליתן הודעה מוקדמת על ההתפטרות, וזכות היתה נתונה למעביד שהעובד יעבוד כל פרק הזמן שבין ההודעה לתאריך המועד לגמר העבודה.

פסק:
(א) על זכות זו רשאי המעביד לוותר כך שלא יאפשר לעובד לעבוד, אך ויתור זה אין בו כדי לשלול מהעובד את זכותו לשכר העבודה בעד פרק הזמן שבו מוכן היה לעבוד, אך הדבר נמנע בעדו על-ידי המעביד (56).
(ב) נקבע, כי העובד זכאי לתשלום תמורת ההודעה המוקדמת (56).
דב”ע לה/3-46, סריגי פלג נגד יעקב אבוטבול, פד”ע ז 54.
ראה גם: פרק: חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, להלן (עיד’-28).

מורה – פיצויים – יתרת שנת עבודה אחרונה – גובה השכר
עובדות: העובדת מורה שפוטרה מעבודתה בעיצומה של שנת הלימודים, על רקע של היעדרויותיה המרובות והבלתי סבירות מן העבודה. בית הדין האזורי פסק לעובדת פיצוי עבור יתרת שנת עבודתה האחרונה. הפיצוי חושב על בסיס שכרה של העובדת בחודש עבודתה האחרון. העובדת ערערה לבית הדין הארצי וערעורה נתקבל.

פסק:
(א) משעה שנפסקה עבודתה של העובדת במהלך שנת הלימודים, זכאית היא לפיצוי בגובה השכר שנמנע ממנה עד תום אותה שנה (ס’ 10).
(ב) נקבע, כי חישוב הפיצוי יעשה לפי גובה שכר העבודה שהיה מגיע לעובדת עד תום שנת הלימודים (ס’ 10).
דב”ע (עע) 1116/02, בתיה כהנא נגד המרכז להכשרה מקצועית ותורנית מיסודה של הסתדרות הנוער הדתי העובד והלומד – ניתן ביום 1.1.03.

מוכן ומזומן למלאכה – תקופת השעייה – צמצום הנזק
פסק:
(א) “השעיה” של עובד אינה “דרך המלך” ביחסי עובד-מעביד, אלא כשהיא מעוגנת בחוק, בהסכם קיבוצי או בהסכם אינדיבידואלי. באופן רגיל הברירה בידי המעביד לפטר עובד או להעבידו, ואין הוא רשאי ליצור באופן חד-צדדי מעין מצב-ביניים של “לא יום ולא לילה”, ולהיות פטור מלשלם לעובד שכר, בתוך התקופה של מצב הביניים (ס’ 2).
(ב) המדובר בשכר-עבודה, ולא בפיצויים על הפרת הסכם, ולפיכך אין השאלה של צמצום הנזק, מצד העובד, מתעוררת כלל (ס’ 6).
דב”ע שם/2-26, ל’ גליקמן בע”מ נגד יעקב נוימן – ניתן ביום 16.3.81.

מוכן ומזומן למלאכה – השעיה – רשות להשעות – זכאות לשכר – פיצויים
עובדות: בחודש ינואר 1996 נאלץ העובד להפסיק את עבודתו במעבידה בשל חשדות לביצוע מעשים פליליים (חשד לגניבת רהיטים מהמעבידה) שהועלו על ידי המשטרה ולא על ידי המעבידה. העובד לא חפץ להפסיק את עבודתו במעבידה אשר סירבה להמשיך ולהעסיקו בנסיבות אלה. המעבידה השעתה את העובד מעבודתו עד שיתבררו תוצאות החקירה. המעבידה לא שילמה ולא היה בכוונתה לשלם לעובד שכר בעד תקופת הפסקת העבודה או בחלק ממנה. התובע הגיש תביעה לבית הדין האזורי בה עתר, בין השאר, שהמעבידה תשלם לו שכר עבודה החל ממועד הפסקת עבודתו ועד למתן פסק הדין בתביעתו. בחודש פברואר 2000 הודיעה משטרת ישראל למעבידה, כי תיק החקירה נגד העובד נסגר מחוסר ראיות ובעקבות זאת פיטרה המעבידה את העובד. בית הדין האזורי קבע, כי העובד פוטר בחודש ינואר 1996 ופסק לעובד פיצויי פיטורים. העובד והמעביד ערערו לבית הדין הארצי וערעורו של העובד נתקבל בחלקו.

פסק:
(א) מעביד אינו רשאי להשעות עובד ללא מקור משפטי המסמיך אותו להשעותו. מקור משפטי זה יכול שיהיה, חוק, הסכם קיבוצי, או הסכם אישי. בהיעדר מקור חוקי להשעיה, הפסקת עבודה בעל כורחו של העובד יש לה תוצאות משפטיות הניתנות להגדרה משפטית (ס’ 9).
(ב) כאשר ההשעיה נמשכת שנים, עקב התמשכות החקירה או התמשכות הליכי המשפט אין המעביד רשאי לראות את תקופת ה”השעיה” כתקופה בלתי מוגבלת, ולחכות עד אשר אולי אי פעם “יתבסס החשד”, ובינתיים לא לשלם שכר ולא לפטר את העובד (ס’ 9).
(ג) משקבע בית הדין האזורי, כי פיטורי העובד נכנסו לתקפם בחודש ינואר 1996, הרי אין העובד זכאי לתשלום משכורותיו והנלווים להן לתקופה שלאחר מועד הפיטורים כאמור לעיל, אך יש הצדקה לפסוק לעובד פיצויים על עצם הפיטורים (ס’ 12).
(ד) בנסיבות המקרה בהן לא הוכח שנמצא דופי בהתנהגות העובד, היה מקום שהמעבידה תיזום את החזרתו של העובד לעבודה (ס’ 13(ב)).
(ה) נקבע, כי משהעובד פוטר מעבודתו על לא עוול בכפו, בנסיבות שגרמו לו בודאי נזק ממון ונזק שאינו ממון, על המעבידה לפצות את העובד בסכום השווה לשבעה חודשי משכורת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש ינואר 1996 ועד לתשלום בפועל (ס’ 13(ד)).
דב”ע (עע) 1271/02, צבי דדון נגד מטבחי זיו תעשיות (1990) בע”מ – ניתן ביום 24.2.04.
ראה גם: פרק: מאמרים – ו. מקורות לדיני העבודה א. חוזה עבודה – השעיית חוזה עבודה, לעיל (עיד’-33).

זכאות לשכר – תקופת השעיה
פסק:
עובד שהושעה מעבודתו אינו זכאי לשכר, אף אם ההשעייה נכפתה עליו, אלא בשיעור ובתנאים שנקבעו בחוק חוק שירות המדינה (משמעת) בהסכם קיבוצי או בהסדר אחר (447).
דב”ע מז/3-10, זכריה טרוסט ואח’ נגד מדינת ישראל ואח’, פד”ע יח 442.
ראה גם: ע”א 118/64, אליהו גורא נגד עירית תל-אביב יפו, פ”ד יח, חלק שני, 564 בעמ’ 568; דב”ע מח/3-148, שק”ם בע”מ נגד אפרים גרינברג, פד”ע כ 141.

זכאות לשכר – תקופת השעיה – הבסיס להשעיה – נוהג בשירות הפרטי – חובת ההוכחה
עובדות: העובד הושעה מעבודתו ע”י המעבידה לאחר שנטל חופשה להסדרת עניינו במס רכוש. מכתב ההשעיה שנשלח לעובד ייחס לו התנהגות שלילית חמורה בלא שנערך כל בירור בקשר להתנהגות בגינה הושעה. בית הדין האזורי פסק לעובד, בין השאר, שכר לתקופת ההשעיה. המעבידה ערערה לבית הדין הארצי וערעורה נדחה.

פסק:
(א) המעבידה לא הוכיחה את הבסיס להשעיה וכן לא הוכיחה כיצד מקובל לנהוג בשרות הפרטי לגבי השכר בתקופת ההשעייה (ס’ 6).
(ב) נקבע, כי העובד זכאי לשכר לתקופת ההשעיה כפי שפסק בית הדין האזורי (ס’ 6).
דב”ע (עע) 1071/04, מוסך אופל תל-חנן בע”מ נגד גסאן חנאי – ניתן ביום 9.5.05